שיחות הב צבי יהודה

לימוד חפץ חיים

1. מאמרי הראיה / חלק א / "החפץ חיים" זצ"ל

דורנו השקוע בסכסוכי מפלגות ובענינים חומריים יותר מהמדה הדרושה להערכתם של ענינים אציליים ופעולותיהם בחיים, אינו מוכשר בנקל להעריך מה גדולה היא ההשפעה הנפלאה של גוף קדוש ונשמה קדושה זו על החיים של הדור ההוה, ומתוך אינו יכול להעריך מה הוא הערך של ההשפעה העתידה להיות נקלטת בחיים העתידים מאוצרות הקודש אשר השאיר ברכה אחריו בספריו וביותר ברשימת חייו הקדושים והטהורים. זאת היתה נפש מהנפשות היותר מתוקנות, נשמה שהיא שקויה כולה מלשד גן עדן העליון שאין לה בעולמה כי אם החפץ הטוב היותר עדין והיותר קדוש שכולו כלול הוא בקשר המוחלט של החיים רק כדי לעשות רצון קונו, לעשות נחת רוח למי שאמר והיה העולם, על ידי הרמת ערך החיים היחידים של עצמו, ועל ידי הרמת החיים הכלליים של עם ישראל כולו. זה היה כל התוכן של חיי הפלאות הקדושים אשר להאיש הגדול הזה, ענק הצדק והחסד.

 חפץ פנימי להועיל אל הכלל, לזכות את הרבים זה היה קבוע בנפשו בתור עמוד החיים שלו. הלב הקדוש והטהור הזה נצבט ממש מרוב צער כאשר חש בחושו הבריא את האומללות שבחיים ביחש לההפקרות הנוראה השולטת בחיי החברה בנוגע להאיסורים החמורים שבתורה הנוגעים לטהרת הדיבור ואיסורי רכילות ולשון הרע ביחוד, ולא היה מוצא מנוח בנפשו עד אשר עלה בידו ליצור את יצירתו הקדושה הראשונה שעל שמה נקבע שמו הגדול לדורות הוא הספר המקודש חפץ חיים  הכולל הלכות איסור לשון הרע ורכילות לפרטיהם באופן מעובד ומדוייק עם מבוא נפלא ורב ערך, וכולו הוא הלכות פסוקות מבוססות על יסודות חזקים ממקורות התלמודים הבבלי הירושלמי התוספתא הספרא והספרי ודברי הראשונים עמודי ההוראה, ועם זה ביאור ערוך במשא ומתן ישר להראות את המקורות שמהם שאב את כל דבריו על פי יסוד ההלכה. לא הלך בענין זה המכאיב כל כך את החוש המוסרי לסגנן את הדברים בצורה של הטפה מוסרית כי אם הכל העמיד על יסוד ההלכה המאוששת. רק במקומות מעטים מאד נמלט מהלב הקדוש איזה ביטוי מוסרי נגד העיוות הלשוני הנהוג בעולם לדאבוננו הגדול.

• ספר חפץ חיים – הלכות אסורי לשון הרע – פתיחה להלכות אסור לשון הרע – ארורין

וַאֲבַקֵּשׁ לִידִידִי הַקּוֹרֵא, שֶׁזֹּאת הַפְּתִיחָה יִקְרָא וְיַחֲזֹר וְיִקְרָא, כִּי הִיא בְּוַדַּאי מוֹעִילָה לְעִנְיָן זֶה עַל לְהַבָּא יוֹתֵר מִן הַכֹּל, כִּי הִיא מְלֻקֶּטֶת מֵאֵת הָרִאשׁוֹנִים, אֲשֶׁר דִּבְרֵיהֶם קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, בּוֹעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּידִים, וּבְוַדַּאי שָׁמְרוּ אֶת עַצְמָן מִמִּדָּה גְּרוּעָה הַזּוֹ עַד תַּכְלִיתָהּ, עַל כֵּן דִּבְרֵיהֶן פּוֹעֲלִין מְאֹד בְּלֵב קוֹרְאֵיהֶן, וְגַם יֵדַע הַקּוֹרֵא שֶׁלֹּא לָקַחְתִּי אֶת הַלָּאוִין וְהָעֲשִׂין כְּפִי הַהִזְדַּמֵּן, רַק חָקַרְתִּי וְדָרַשְׁתִּי הֵיטֵב אֶת הַתַּרְיָ"ג מִצְוֹת, וְהַרְבֵּה יְגִיעוֹת יָגַעְתִּי עַד שֶׁעֲזָרַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁמָּצָאתִי אֶת אֵלּוּ הַנְּאוֹתִים לְעִנְיָנֵנוּ:

• הרב צבי יהודה

בדורנו, הופיעה אישיותו המיוחדת של ה"חפץ חיים" זצ"ל שחיבר ספרים מיוחדים על בריאות הלשון חפץ חיים ו"שמירת הלשון". הוא היה גאון בהלכה, צדיק, טהור וקדוש. השם שנשאר ממנו בישראל הוא "חפץ חיים" על שם ספרו 16. את ספרו הוא כתב לשם שמים בצורה אנונימית, ולא ידעו מי מחברו. רק אחר כך נודע שהוא ר' ישראל מאיר. הוא ראה צורך לכתוב ספר חינוכי מוסרי המדריך לשמירת בריאות כח המדבר של האדם. בהקדמה לספרו מופיע ביטוי מיוחד: האדם שמדבר לשון הרע מטמא את כח הדיבור שלו, ולא רק את כח דיבורו האישי, אלא את כח הדיבור של כלל ישראל

• זהר פקודי

תַּרְגּוּם – יֵשׁ רוּחַ אֶחָד, שֶׁעוֹמֵד עַל כָּל אֵלּוּ בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע. כִּי כְּשֶׁבְּנֵי אָדָם מִתְעוֹרְרִים בְּלָשׁוֹן הָרָע, אוֹ אָדָם אֶחָד שֶׁנִּתְעוֹרֵר בְּלָשׁוֹן הָרָע, אָז נִתְעוֹרֵר רוּחַ הָרַע הַטָּמֵא הַהוּא שֶׁלְּמַעְלָה, בְּכָאן נִקְרָא סַכְסוּכָא, וְהוּא שׁוֹרֶה עַל הִתְעוֹרְרוּת הַהִיא שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע שֶׁפָּתְחוּ בְּנֵי אָדָם, וְהוּא נִכְנָס לְמַעְלָה, וְגוֹרֵם בַּהִתְעוֹרְרוּת הַהִיא שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע מָוֶת וְחֶרֶב וְהֶרֶג בָּעוֹלָם. אוֹי לְאֵלּוּ שֶׁמְּעוֹרְרִים אֶת צַד הָרַע הַזֶּה וְאֵינָם שׁוֹמְרִים פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם וְאֵינָם דּוֹאֲגִים עַל זֶה, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים, שֶׁבְּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַטָּה תְּלוּיָה הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל מַעְלָה, בֵּין לְטוֹב וּבֵין לְרַע וְכוּ'. וְכֻלָּם דּוֹבְרֵי רָכִיל עַל הָעוֹלָם לְעוֹרֵר עַל הַנָּחָשׁ הַגָּדוֹל הַזֶּה לְדַבֵּר רְכִילוּת עַל הָעוֹלָם. וְהַכֹּל הוּא בִּשְׁבִיל הִתְעוֹרְרוּת לָשׁוֹן הָרָע, כְּשֶׁנִּמְצֵאת הִתְעוֹרְרוּת שֶׁלּוֹ לְמַטָּה]

יש כל מיני מחלות, אך המחלה הראשונה והיסודית היא מחלת קלקול הדיבור. אפשר להבין זאת באופן מאוד שכלי. ההגדרה היסודית של האדם היא "האדם המדבר" "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה" רש"י מגדיר "ויהי האדם לנפש חיה", שיש בו "דעה ודיבור". דיבורו של האדם מגלה את הדעה, המחשבה והרגש. לכן כאשר צד ה"מדבר" שבאדם נגוע, פגוע, חולני ומקולקל – זוהי ראשית כל המחלות. יש מאות מחלות, אך ראשית המחלות היא לשון הרע. בסגנונו המיוחד, בדברי קודשו של ה"חפץ חיים", זכרונו לברכה, בהקדמתו לספרו "חפץ חיים", הוא מכנה זאת שהאדם מטמא את כח הדיבור, כח הדיבור של היחיד בישראל וכח הדיבור של כלל ישראל, הוא מטמא את עולם הדיבור ואת מציאות הדיבור. יש מאות מחלות בעולם, אך המחלה הראשונה היסודית של האדם היא חולניות הדיבור, הטומאה והטמטום של הדיבור. זהו המצורע, המוציא רע, מוציא שם רע. זו חולניות פסיכופיסיולוגית נפשית עובדתית אמיתית

• שיחות הרב טאו על שיחת הרב צבי יהודה

"האם מתקיים אצלכם שיעור קבוע בשמירת הלשון?". יישוב יהודי, יישוב ששומר תורה, חי את היהדות במילואה, הוא חייב שיהיה שם שיעור קבוע בלשה"ר כי חברה חיה ביחד ותמיד יש מישהו שלא נזהר בדיבורו ופתאום ברח לו איך שאומרים, ברח לו, הוא לא שם לב, הוא אמר בדיחה על חשבון מישהו, סיפר סיפור אחד על השני, זה דברים שצריכים כל הזמן טיהור וכל הזמן ריענון וכל הזמן חיזוק. "האם מתקיים אצלכם שיעור קבוע בשמירת הלשון? הייתי מציע שתקיימו לימוד קבוע. זהו לימוד המוסר העיקרי, הקודם לכל לימוד מוסר", לכן היה במרכז הרב, אני לא יודע אם זה פה בהר המור גם כן, יש לימוד לפני מנחה? (כן), כן, כך היה בישיבה תמיד, לימוד שמירת הלשון, חפץ חיים. "אין שום היתר בעולם לדבר לשון הרע, הוא ריקבון בכוח המדבר של האדם. עיקרו של האדם הוא 'אדם מדבר'. 'ויהי האדם לנפש חיה'", 'נפש חיה' כתוב גם אצל הבהמות, אבל על 'ויהי האדם לנפש חיה', אומר רש"י שבנוסף על החיוניות יש לו דעה ודיבור. נפש של דעה ודיבור. לכן התרגום מתרגם 'רוח ממללא'. זאת אומרת יש לו רוח חיים שהוא מבטא את מחשבותיו והרגשותיו בדיבור. זה המיוחד של האדם לעומת הבע"ח. "ויהי האדם לנפש חיה", גם הוא נפש חיה, אבל נפש חיה ברמה אחרת, "'לרוח ממללא'", ומסביר רש"י: "'שיש לו דעה ודיבור'", לא דיבור כמו תוכי, דיבור בלבד, אלא שהוא מבטא את דעתו, את מחשבותיו והרגשותיו במילים.

אומר זכריה הנביא, "איש את רעת רעהו", אתה מתייחס למישהו, אתה חושב על מישהו, תחשוב על הטוב שבו, תתייחס לטוב שבו, הטוב שבו הוא יותר ממשי, הוא יותר עיקרי, זה המהות שלו, נכון שיש לו גם חסרונות, אבל זה לא הנושא, הנושא הוא החיוב שבו. תחפש בכל אחד את החיוב שבו, אולי תוכל ללמוד ממנו משהו, אולי יש משהו שהוא עולה עליך, אולי הוא יותר זריז ממך, אולי הוא יותר מוסרי ממך, אולי הוא יותר שקדן ממך, אולי הוא יותר מתגבר על יצרו ממך. תחפש בכל אחד מה אתה יכול ללמוד ממנו. אם החברה מושתתת על קשרים כאלה בהם כל אחד מחפש את הטוב שבשני, בשביל למצוא בו את ה'ממש', את החלק העיקרי, והוא חושב איך אני יכול ללמוד ממנו, אולי אני אשמש אותו, אולי אני אלמד ממנו איזה דבר שאין בי, אולי אני אוכל להשלים ממנו, יהיה לי דוגמא חיה. בצורה כזו החברה נהיית חברה אידיאלית, חברה טהורה, חברה קדושה.