לשון הטוב זה טוב !!!!
1.כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ: ס (ד) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים: (ה) וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ: ס (ו) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם ה' צְבָאוֹת: פ (ז) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח וּמֵאֶרֶץ מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ: (ח) וְהֵבֵאתִי אֹתָם וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה: ס (ט) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית ה' צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת: כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם בְּהַקְצִיף אֲבֹתֵיכֶם אֹתִי אָמַר ה' צְבָאוֹת וְלֹא נִחָמְתִּי: (טו) כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה לְהֵיטִיב אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אַל תִּירָאוּ: (טז) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם: (יז) וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה': זכריה פרק ח
2.לנתיבות ישראל / חלק א / מאמר עשרים ואחת – אל משמר העם הישראלי
הֻרְגְלָה אֵצֶל רַבִּים מֵאִתָּנוּ הָאִמְרָה הַיְדוּעָה בְּשֵׁם מָרַן אַבָּא זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, כִּי נֶגֶד שִׂנְאַת־חִנָּם, שֶׁגָּרְמָה לַחֻרְבָּן, תַּכְרִיעַ אַהֲבַת־חִנָּם שֶׁתַּכְשִׁיר אֶת שְׁלֵמוּת הַבִּנְיָן. עַתָּה בְּפִרְקֵנוּ הַמְיֻחָד הַזֶּה יֵשׁ לְהִתְבּוֹנֵן מִתּוֹךְ־כָּךְ עַל בֵּרוּרָם שֶׁל דְּבָרִים הַלָּלוּ. בַּעֲלִיָּתֵנוּ הֵנָּה מִגָּלוּת בָּבֶל נֶאֱמַר עַל־יְדֵי הַנָּבִיא זְכַרְיָה: "אִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם"37 בְּמַשְׁמָעוּת פְּשׁוּטָם שֶׁל דְּבָרִים שֶׁגַּם אִם אוֹתָהּ הָרָעָה יֶשְׁנָה אֶצְלוֹ לֹא תַּחְשְׁבוּהָ בִּלְבַבְכֶם. מִתּוֹךְ שִׂנְאַת־חִנָּם, שֶׁמְּבאֶרֶת בְּתוֹסְפוֹת פְּסָחִים (קיג:), שֶׁגַּם כְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ עַל מַה לָּחוּל וּלְהֵאָחֵז, הִיא חוֹזֶרֶת וְנַעֲשֵׂית חִנָּם, נִלְמַד עַל אַהֲבַת־חִנָּם וְעֵרֶךְ תִּקּוּנָהּ, שֶׁגַּם כְּשֶׁיֵּשׁ בַּמְּצִיאוּת דְּבָרִים שֶׁכְּאִלּוּ מְעַכְּבִים לָהּ, אַף־עַל־פִּי־כֵן תִּתְגַּבֵּר עַל כֻּלָּם וְתִקָּבַע חִנָּם.
לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם:(יג) מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב:(יד) נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה(טו) סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ:
3.מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים אודקין עליה, ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים א"ל תא סק להכא זבון לי א"ל לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך אטרח עליה סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים מה כתיב בתריה נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב, א"ר ינאי אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו מי האיש החפץ חיים
4.עולת ראיה / חלק א / עמוד רצא
נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה. הדבור נקרא לשון על שם תכנו הפנימי, ונקרא ג"כ שפה על שם מובנו החצוני. מפני שהרע האמתי הנמצא בדבור הוא רוע הדעת הכוזבת שביסודו, אמר שינצרהו ד', שלא תהיה פנימיות כונת לשונו פונה לדבר רע בדעה רעה ומזקת. ושפתי החצונית לא תדבר דבר, שיוכל להביא לידי הפסד וטעות עם מה שאינו לפי הכונה הפנימית, שזהו מרמה שאין הדברים כלבו.
5.רמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה ג
אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם, ועוד אמרו חכמים כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר, שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו, ועוד אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו, והמקבלו יותר מן האומרו.
6.רמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה ב
אי זהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם, יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו, אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות
7.שיחות הרצי"ה על התורה / . לשון הרע
מכאן מגיעים אנו למצבים חולניים שאינם הכרחיים. קיימות כל מיני חולשות פיסיולוגיות ופסיכולוגיות, אבל המחלה היסודית ביותר היא קלקול הדיבור. האדם הוא בטבעו "אדם מדבר" 39. "אתה חונן לאדם דעת" 40, והדעת הזאת מתגלה בדיבור. האדם הוא בריה מיוחדת, שעליה נאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" 41. ורש"י מסביר שחיוּת האדם מתגלה ב"דעה ודיבור" 41. ב"תרגום" מוגדר האדם כ"רוח ממללא" 41: הדעת והרגש, התוכן הפנימי שבאדם, מתבטאים על ידי כח הדיבור. על כן האדם הבריא הוא אדם שמדבר בבריאות. לעומת זאת, קלקול הדיבור הוא ראשית ויסוד לכל המחלות. בהקדמה לספרו, ה"חפץ חיים" מגדיר את המדבר לשון הרע בביטוי מיוחד: הוא מטמא את כח הדיבור שלו, ויתירה מזאת אף את כח הדיבור של כלל ישראל 42. טומאה היא טמטום וחולניות, והמדבר לשון הרע הוא אדם חולני בדיבורו.
השפעת המצב הנפשי של האדם על גופו היא קלה להבנה, אבל לאדם יש גם שייכוּת למה שמסביבו. גם הידיעה על דבר ההשפעה של אדם על חבירו היא פופולרית, כגון שימוש תלמידי חכמים 50, חברותא טובה, "ומתלמידי יותר מכולן" 51. "חכמת אדם תאיר פניו" 52. "צדיק יסוד עולם" 53 מקרין שפע חכמה ושפע טהרה אל סביבתו. ההיפך מזה קורה אצל אדם חולני, וביחוד אצל מצורע, מוציא שם רע, החולה ביסוד מהות האדם המדבר. במקום להוסיף אור וגבורה, כח וטהרה – הוא מוסיף חולשה והתדלדלות, טומאה וטמטום על הסביבה. לא מדובר רק על השפעה מאדם לאדם, אלא אפילו על הכלים: "וכל הכלי אשר יֵשב עליו יטמא"
8.חידושי אגדות למהר"ל ערכין דף טו עמוד ב
ואמר כי לשון הרע שקול כנגד כולם, וזה כי אלו שלשה חטאים כל אחד ואחד חלק בלבד, במה שכל אחד חלק מן האדם ואילו חטא לשון הרע שהוא בנפש המדברת דכתיב (בראשית ב') ויהי האדם לנפש חיה בזה, עד כי גדר האדם שהוא חי מדבר ולכך בלשון נכלל כל האדם, ויש לך להבין כל אלו דברים
ספר חפץ חיים – הלכות אסורי לשון הרע – הקדמה
וְכַאֲשֶׁר נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, אֵיזֶה עֲוֹנוֹת הֵם מֵהָעִקָּרִים הַגּוֹרְמִים לַאֲרִיכַת גָּלוּתֵנוּ, נִמְצָאֵם הַרְבֵּה. אַךְ חֵטְא הַלָּשׁוֹן הוּא עַל כֻּלּוֹ מִפְּנֵי כַּמָּה טְעָמִים. אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁזֶּה הָיָה הָעִקָּר לְסִבַּת גָּלוּתֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁהֵבֵאנוּ מִגְמָרָא יוֹמָא וּמִירוּשַׁלְמִי הַנַּ"ל. אִם כֵּן כָּל כַּמָּה שֶׁלֹּא נִרְאֶה לְתַקֵּן זֶה הַחֵטְא, אֵיךְ תּוּכַל לִהְיוֹת גְּאֻלָּה, כֵּיוָן שֶׁזֶּה הַחֵטְא פָּגַם כָּל כָּךְ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחֵנוּ לָבוֹא לְאַרְצֵנוּ:
וְעוֹד הֲלֹא יָדוּעַ הוּא שֶׁנִּגְזַר עָלֵינוּ גָּלוּת מִכְּבָר מֵעֵת מַעֲשֵׂה הַמְרַגְּלִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּתְהִלִּים (פֶּרֶק ק"ו, כ"ו-כ"ז), "וַיִּשָֹּא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם וְגוֹ' בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת", וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י שָׁם וְהָרַמְבַּ"ן בְּחֻמָּשׁ פָּרָשַׁת שְׁלַח, (בַּמִּדְבָּר י"ד א') וְחֵטְא הַמְרַגְּלִים הֲלֹא הָיָה עֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע, וּכְמוֹ דְּאִיתָא בַּעֲרָכִין (דַּף ט"ו.) אִם כֵּן אָנוּ מֻכְרָחִין לְתַקֵּן זֶה הַחֵטְא קֹדֶם הַגְּאֻלָּה:
וְעוֹד נִמְצָא מְפֹרָשׁ, שֶׁעָוֹן זֶה גּוֹרֵם, שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל נִרְדִּים בְּפָרֶךְ, מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת שְׁמוֹת (ב' י"ד), "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" וְעַיֵּן בְּפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י שָׁם. וְעוֹד נִמְצָא מְפֹרָשׁ בְּמִדְרָשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת תֵצֵא (דְּבָרִים רַבָּה ו' י"ד), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי שֶׁהָיָה לָשׁוֹן הָרָע בֵּינֵיכֶם – סִלַּקְתִּי שְׁכִינָה מִבֵּינֵיכֶם אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא וְכוּ'. וְעוֹד מִקְרָא מְפֹרָשׁ בְּפָרָשַׁת בְּרָכָה (דְּבָרִים ל"ג ה'), "וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", וּפֵרֵשׁ רַשִּׁ"י שָׁם, (וְהוּא מַאֲמַר הַסִּפְרִי), שֶׁאֵימָתַי הוּא מֶלֶךְ בִּישׁוּרוּן? דַּוְקָא כְּשֶׁהֵם בְּיַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת, וְיָדוּעַ דְּדָבָר זֶה רָגִיל לָבוֹא עַל יְדֵי לָשׁוֹן הָרָע:
וּלְבַד זֶה הֲלֹא יָדוּעַ הוּא מִגְּמָרָא דַּעֲרָכִין (דַּף ט"ו ע"ב) הַנַּ"ל, שֶׁגֹּדֶל הֶעָוֹן הַזֶּה הוּא עַד אֵין שִׁעוּר, עַד שֶׁאָמְרוּ עָלָיו שֶׁהוּא כְּכוֹפֵר בָּעִקָּר, חַס וְשָׁלוֹם. וְאָמְרוּ בִּירוּשַׁלְמִי דְּפֵאָה (פֶּרֶק א' הֲלָכָה א'), שֶׁנִּפְרָעִין מִן הָאָדָם עֲבוּר זֶה הֶעָוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא:
וְנִרְאֶה פָּשׁוּט שֶׁהַטַּעַם שֶׁהֶחְמִירָה הַתּוֹרָה כָּל כָּךְ בְּזֶה הֶעָוֹן, מִשּׁוּם שֶׁמְעוֹרֵר בָּזֶה הַרְבֵּה אֶת הַמְקַטְרֵג הַגָּדוֹל עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, וְעַל יְדֵי זֶה הוֹרֵג כַּמָּה אֲנָשִׁים בְּכַמָּה מְדִינוֹת. וְזֶה לְשׁוֹן הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְקוּדֵי (דַּף רס"ד ע"ב), אִית רוּחָא חֲדָא, דְּקַיְּמָא עַל כָּל אִנּוּן מָארֵי דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא, דְּכַד מִתְעָרֵי בְּנֵי נָשָׁא בְּלִישָׁנָא בִּישָׁא, אוֹ הַהוּא בַּר נָשׁ דְּמִתְעָרֵי בְּלִישָׁנָא בִּישָׁא, כְּדֵין אִתְּעַר הַהוּא רוּחָא בִּישָׁא מְסָאֲבָא דִּלְעֵילָא, דְּאִקְרֵי סַכְסוּכָא,[תַּרְגּוּם – יֵשׁ רוּחַ אֶחָד, שֶׁעוֹמֵד עַל כָּל אֵלּוּ בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע. כִּי כְּשֶׁבְּנֵי אָדָם מִתְעוֹרְרִים בְּלָשׁוֹן הָרָע, אוֹ אָדָם אֶחָד שֶׁנִּתְעוֹרֵר בְּלָשׁוֹן הָרָע, אָז נִתְעוֹרֵר רוּחַ הָרַע הַטָּמֵא הַהוּא שֶׁלְּמַעְלָה, בְּכָאן נִקְרָא סַכְסוּכָא, וְהוּא שׁוֹרֶה עַל הִתְעוֹרְרוּת הַהִיא שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע שֶׁפָּתְחוּ בְּנֵי אָדָם, וְהוּא נִכְנָס לְמַעְלָה, וְגוֹרֵם בַּהִתְעוֹרְרוּת הַהִיא שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע מָוֶת וְחֶרֶב וְהֶרֶג בָּעוֹלָם. אוֹי לְאֵלּוּ שֶׁמְּעוֹרְרִים אֶת צַד הָרַע הַזֶּה וְאֵינָם שׁוֹמְרִים פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם וְאֵינָם דּוֹאֲגִים עַל זֶה, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים, שֶׁבְּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַטָּה תְּלוּיָה הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל מַעְלָה, בֵּין לְטוֹב וּבֵין לְרַע וְכוּ'. וְכֻלָּם דּוֹבְרֵי רָכִיל עַל הָעוֹלָם לְעוֹרֵר עַל הַנָּחָשׁ הַגָּדוֹל הַזֶּה לְדַבֵּר רְכִילוּת עַל הָעוֹלָם. וְהַכֹּל הוּא בִּשְׁבִיל הִתְעוֹרְרוּת לָשׁוֹן הָרָע, כְּשֶׁנִּמְצֵאת הִתְעוֹרְרוּת שֶׁלּוֹ לְמַטָּה]: