- הדיבור משפיע ממש ממש
- שיחות הרב צבי יהודה
- הוא ראה צורך לכתוב ספר חינוכי מוסרי המדריך לשמירת בריאות כח המדבר של האדם. בהקדמה לספרו מופיע ביטוי מיוחד: האדם שמדבר לשון הרע מטמא את כח הדיבור שלו, ולא רק את כח דיבורו האישי, אלא את כח הדיבור של כלל ישראל
- זהר פקודי
- וְנראֶה פָּשׁוּט שֶׁהַטַּעַם שֶׁהֶחְמִירָה הַתּוֹרָה כָּל כָּךְ בְּזֶה הֶעָוֹן, מִשּׁוּם שֶׁמְעוֹרֵר בָּזֶה הַרְבֵּה אֶת הַמְקַטְרֵג הַגָּדוֹל עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, וְעַל יְדֵי זֶה הוֹרֵג כַּמָּה אֲנָשִׁים בְּכַמָּה מְדִינוֹת. וְזֶה לְשׁוֹן הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְקוּדֵי (דַּף רס"ד ע"ב), אִית רוּחָא חֲדָא, דְּקַיְּמָא עַל כָּל אִנּוּן מָארֵי דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא, דְּכַד מִתְעָרֵי בְּנֵי נָשָׁא בְּלִישָׁנָא בִּישָׁא, אוֹ הַהוּא בַּר נָשׁ דְּמִתְעָרֵי בְּלִישָׁנָא בִּישָׁא, כְּדֵין אִתְּעַר הַהוּא רוּחָא בִּישָׁא מְסָאֲבָא דִּלְעֵילָא, דְּאִקְרֵי סַכְסוּכָא,[תַּרְגּוּם – יֵשׁ רוּחַ אֶחָד, שֶׁעוֹמֵד עַל כָּל אֵלּוּ בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע. כִּי כְּשֶׁבְּנֵי אָדָם מִתְעוֹרְרִים בְּלָשׁוֹן הָרָע, אוֹ אָדָם אֶחָד שֶׁנִּתְעוֹרֵר בְּלָשׁוֹן הָרָע, אָז נִתְעוֹרֵר רוּחַ הָרַע הַטָּמֵא הַהוּא שֶׁלְּמַעְלָה, בְּכָאן נִקְרָא סַכְסוּכָא, וְהוּא שׁוֹרֶה עַל הִתְעוֹרְרוּת הַהִיא שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע שֶׁפָּתְחוּ בְּנֵי אָדָם, וְהוּא נִכְנָס לְמַעְלָה, וְגוֹרֵם בַּהִתְעוֹרְרוּת הַהִיא שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע מָוֶת וְחֶרֶב וְהֶרֶג בָּעוֹלָם. אוֹי לְאֵלּוּ שֶׁמְּעוֹרְרִים אֶת צַד הָרַע הַזֶּה וְאֵינָם שׁוֹמְרִים פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם וְאֵינָם דּוֹאֲגִים עַל זֶה, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים, שֶׁבְּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַטָּה תְּלוּיָה הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל מַעְלָה, בֵּין לְטוֹב וּבֵין לְרַע וְכוּ'. וְכֻלָּם דּוֹבְרֵי רָכִיל עַל הָעוֹלָם לְעוֹרֵר עַל הַנָּחָשׁ הַגָּדוֹל הַזֶּה לְדַבֵּר רְכִילוּת עַל הָעוֹלָם. וְהַכֹּל הוּא בִּשְׁבִיל הִתְעוֹרְרוּת לָשׁוֹן הָרָע, כְּשֶׁנִּמְצֵאת הִתְעוֹרְרוּת שֶׁלּוֹ לְמַטָּה]
- ספר יושר דברי אמת – אות לד
- אף על פי שנראה לנו כל מה שהוא מגושם הוא יש, והרוחניות דומה לנו שאין בו ממש, כל זה השקר הוא מצדינו שאנו בעלי החומר ועוסקים תמיד בחומריות, אבל באמת הוא להיפוך, כי הלא הרוחניות מקיים הגשמיות, ובלעדו הוא אפס, ואותו הרוחניות שאינו בגוף הוא גדול באיכות ובכח מאותו שהוא בגוף, כי אותו שהוא בגוף הוא נלאה, מחמת שיש עמו הפיכו שהוא החומריות, לזה כח הדיבור שבאדם הוא יותר פועל מכח המעשה, מפני שיוצא מחומריות האדם לחוץ, ונתהווה רוחני בלי גוף:והמופת על זה שמעתי מפי הצדיק ר' שלמה ווילנער בשם ר' משה חאגיז בעל המחבר לקט הקמח שבשלחן ערוך, שהרוח יש בכחו לעקור הרים ואילנות ובתים, אף על פי שהוא רוחני לבד, והם גשמיים ויש בהם ממש גדול, והוא אין בו ממש, אבל אדרבה מפני כך הוא כחו גדול, כי הוא רוחני לבד:ועל דרך זה הוא (ר' משה הנ"ל) מפרש הכתוב, שאמר (עמוס ד יג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו, ר"ל איך כח דיבורו גדול מאד, שר"ל שלשון יוצר הוא מדרגה קטנה מבורא, וכתב אצל הרים שהם גשמיים לשון יוצר, ואצל רוח שהם רוחניים לשון בורא שהוא גדול, והרי הרוח עוקר הרים הוא גדול מן ההרים, וזה מופת שהרוחניות שבלי גוף גדול מזה שבגוף, ומגיד לאדם מה שיחו, ר"ל דבר זה מגיד לאדם ומודיע לו מה שיחו, ר"ל איך כח דבורו גדול מאד, מפני שנתפשט מן הגוף לחוץ עד כאן דבריו:ולפי זה כל שכן מחשבה שהוא רוחניות יותר, יש לה כח יותר וגדולה יותר, כידוע שבמחשבה יכול האדם לחשוב חכמתו, וכל מלאכתו שישנו בעולם, כולם יוכללו במחשבת האדם כנודע, כי הוא כח של מעלה מכל הגוף, ומתחיל בגוף ומשוטט בחוץ בכל מקום שרוצה האדם להשיטו:
- ספר נפש החיים – שער א – פרק ג
- זהו ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים גו'. כי בצלם אלקים עשה וגו'. שכמו שהוא ית' שמו הוא האלקים בעל הכחות הנמצאים בכל העולמות כולם. ומסדרם ומנהיגם כל רגע כרצונו. כן השליט רצונו יתברך את האדם שיהא הוא הפותח והסוגר של כמה אלפי רבואות כחות ועולמות. עפ"י כל פרטי סדרי הנהגותיו בכל עניניו בכל עת ורגע ממש. כפי שרשו העליון של מעשיו ודבוריו ומחשבותיו. כאלו הוא ג"כ הבעל כח שלהם כביכול. ואמרו ז"ל באיכה רבתי (בפסוק וילכו בלא כח גו') ר"ע בשם ריב"ס אומר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה כד"א באלקים נעשה חיל. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקים כביכול מתישין כח גדול של מעלה דכתיב צור ילדך תשי גו'. ובכ"מ בזוה"ק דחובו ב"נ עבדין פגימו לעילא כו'. וכן להיפך כנ"ל. וזש"ה תנו עוז לאלקים
- ספר נפש החיים – שער א – פרק ד
- וקרוב לשמוע שגם זה בכלל כוונתם ז"ל באבות דע מה למעלה ממך. ר"ל אם כי אינך רואה בעיניך הענינים הנוראים הנעשים ממעשיך. אבל תדע נאמנה. כי כל מה שנעשה למעל' בעולמו' העליוני' גבוהי גבוהי'. הכל ממך הוא על פי מעשיך לאן נוטים. על פיהם יצאו ויבואו:וזאת תורת האדם כל איש ישראל אל יאמר בלבו ח"ו. כי מה אני ומה כחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעול' אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות לבו. שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע. לא אתאבידו ח"ו. ומה רבו מעשיו ומאד גדלו ורמו. שכל א' עולה שפי שרשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים בעלמות וצחצחות האורות העליונים. ובאמת כי האיש החכם ויבן את זאת לאמיתו. לבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה. בשומו על לבו על מעשיו אשר לא טובים ח"ו עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל ח"ו. הרבה יותר ממה שהחריב נ"נ וטיטוס. כי הלא נ"נ וטיטוס לא עשו במעשיה' שום פגם וקלקול כלל למעלה כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים שיהו יכולים לנגוע שם כלל במעשיהם. רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה של מעלה. את מקדש ה' טמאו כביכול המקדש העליון. ועי"כ היה להם כח לנ"נ וטיטוס להחריב המקדש של מטה המכוון נגד המקד' של מעלה כמו שארז"ל (איכ' רבתי) קמחא טחינא טחינת. הרי כי עונותינו החריבו נוה מעלה עולמות עליונים הקדושים. והמה החריבו רק נוה מטה, וזהו שהתפלל דוד המע"ה יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות. ביקש שיחשב לו כאלו למעלה בשמי מרומים הרס. אבל באמת לא נגעו שם מעשיו כלל כנ"ל:
- אורות הקודש / ישות הקודש – טו
- בקטנות הדעת מונח ארס פנימי, שנדמה על ידו, שכל הנתקה מן החול אל הקודש היא דחיה מישות אל האפסיות. ואף על פי שההודאה החיצונה מנגדת לזה מצד קבלת האמונה, שמסעדת את כל כושל, גם הנשפל בקטנות, בכל זאת בעצמיותה של ההכרה חסר זה היסוד המאיר, המזהיר של נשמת האדם בתוכיותה, שעל ידו הנשמה טבועה כולה. בהכרתה העליונה, שכל הנתקה מן החול אל הקודש היא בריחה מחורבן ואפסיות אל הישוב המילוי והישות הכבירה והאיתנה, אל חיי החיים בעוצם מקוריותם, והזרמת שפעתם ההומיה, מלאת המנוחה והעז.
- מתוך הכרת הגודל הזה בהוד תיאוריו הנצחיים שאינם פוסקים, מתגדלת התפלה בתכונתה, ומוצאה היא את מטרתה בביטויה, וגילוי חייה. התמלאות המאויים נעשה לה דבר נטפל. כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי.
Menu